מה לעשות עם הידיים כשמדברים מול קהל?

חשבת פעם איך זה שרוב הזמן הידיים שלך מתפקדות פיקס ורק מול קהל פתאום אין לך מושג מה לעשות איתן? זה לא נראה לך מוזר?

כדי להבין את הקטע יש משהו שחשוב לקלוט:

הידיים הן לא באמת הסיפור.

קראת נכון. ועכשיו בהרחבה:

הגוף הוא המקום שבו נמצאים התחושות והרגשות שלך. כשהלחץ גואה לקראת הופעה מול קהל – זה קורה לך בתוך הגוף.
הרבה אנשים מנסים 'לנעול' את הגוף שלהם בהופעה מול קהל, כדי לא להרגיש את החרדה. זו תגובה טבעית ואפשר להבין אותה, אבל יש לה מחיר. 

אם נעלת את הגוף שלך מתחושת החרדה, בעצם יצא שסגרת את הגוף שלך גם מכל תחושה אחרת. מנעת מעצמך להרגיש את הקהל ולהרגיש את עצמך בזמן ההופעה מולם. במצב כזה, הגוף שלך פחות מרגיש את..עצמו. 

מה קורה עם הידיים כשהגוף שלך ננעל או קופא?

הן פתאום מרגישות תלושות, מתנדנדות בלי מטרה מהכתפיים, תקועות שם בלי שימוש, קצת כמו שזה מרגיש כשהיד רדומה.

ואם לחזור רגע לחרדה – זו שלא רצית להרגיש – אז כדאי לדעת שנעילת הגוף לא מעלימה אותה. מה כן קורה איתה?

אפשרות א': החרדה קופאת ומקפיאה אותך בתוכה.
זה אומר שהדיבור שלך יהיה רובוטי או מונוטוני, חסר רגש. הגוף יהיה קפוץ וחסר תנועה עם מעט מאד יכולת לתקשר ולהגיע אל הקהל שלך.

אפשרות ב':
החרדה מניעה אותך מבפנים, בלי שליטה. מכירים את זה שבנאדם הולך במונוטוניות ובלי הפסקה כשהוא מדבר מול קהל? לפעמים זה קדימה ואחורה, לפעמים ימינה ושמאלה, בכל מקרה מדובר בתנועה שאין לה שום קשר למה שנאמר. זה עניין של פריקת לחצים – ההגיון של הגוף.

כשוייז לא פועל

אז אנחנו מבינים שזו לא באמת בעיה של יד שלא יודעת מה לעשות, אלא בעיה של תקשורת בינך לבין חלקי הגוף שלך – בדיוק כמו המקרים שבהם וייז לא פועל ואין לך מושג לאן לנסוע.

מבחינתי, עצם השאלה 'מה לעשות עם הידיים' מעידה על כך שהבנאדם נמצא רק בתוך הראש שלו, חנוק על ידי מחשבות וניתק קשר עם הגוף.

התשובה לשאלה קשורה ליכולת לחזור לנוכחות גופנית

איך מבססים נוכחות גופנית (כולל הידיים) בהופעה מול קהל? 3 טיפים:

1. נשימה נינוחה. לקחת כמה נשימות רגועות שיש בהן גם שאיפה וגם נשיפה זו דרך מצוינת לחזור לגוף ולתחושות, רגע לפני הופעה מול קהל. 

2. חימום גופני לפני שמתחילים לדבר. כל פעולה שמעוררת את הגוף אל עצמו ואל התחושות שלו תורמת ליכולת שלך להיות נוכח.ת באופן מלא. כולל הידיים.

3. זה הטיפ הכי מוזר אבל הכי חזק: אני ממליצה לך לעשות את ההיפך המוחלט ממה שנראה לך הגיוני בסיטואציה: להסכים להרגיש. להרגיש את המתח. את אי-הנוחות של הדופק הגבוה. ויחד איתם להרגיש את הסיפור שבאת לספר. אני יודעת, זו בקשה שנראית מטורפת. אבל מנסיוני, ההסכמה להרגיש היא כמו מפתח קסמים.

בא לך  ללמוד לעשות את זה בפועל? במעבדה לדיבור מול קהל עובדים בדיוק על זה. לא רק על הטכניקות, אלא על מה שקורה מבפנים. נשמח לפגוש אותך שם!