איזה עקרון קריטי של סטוריטלינג מסתתר ב-10 שניות מהסרט 'מלך האריות'?

כולנו זוכרים את סצנת 'אקונה מטטה' הנהדרת, שבה טימון ופומבה חולקים עם סימבה את המוטו שלהם לחיים ועל הדרך מלמדים אותו לאכול חרקים ותולעים ("מלוכלך אבל משביע!").

בתחילת הסצנה סימבה הוא עדיין גור אבוד ומבולבל.
ואז, לקראת סופו של השיר 'אקונה מטטה' זה קורה: שלושת החברים פוסעים על בול עץ לאור הירח.
תוך 10 שניות של הליכה סימבה הופך מגור צעיר לאריה בוגר.

כל השנים שבהן גדל? הילדות, ההתבגרות, כל מה שקרה בדרך? לא ראינו מזה כלום. ובכל זאת, אף אחד לא יצא מבית הקולנוע ואמר "רגע, חסר לי משהו."

אז מהו העקרון כאן?

יוצרי הסרט עשו זום אאוט על תקופת המעבר בין ילדות לבגרות. פשוט כי הפוקוס של הסיפור הוא לא על ההתבגרות של סימבה, אלא על מה שקרה לפני, ומה שיקרה אחרי.

בסטוריטלינג מוצלח, לא כל חלקי הסיפור שווים. לא כולם זקוקים לאותו 'זמן מסך'.

כשמכינים הרצאה או פרזנטציה, הנטייה הטבעית היא לספר ה-כל ברמת פירוט דומה. כל השלבים, כל הסעיפים, כל הדוגמאות…

אבל הקהל לא צריך את הכל. להיפך.

בדוגמה של סימבה, דיסני בחרו נקודה ספציפית בזמן ועשו עליה זום אין: הרגע הראשון והמכונן של סימבה ביער. יש בסצנה הרבה פרטים, רגשות, חושים, הומור, כל העסיס של סיפור טוב.

ואז הם הראו לנו את כל שנות החיים המשותפים בזום אאוט. כמה תיבות מוסיקליות וזהו. לא בזבזו על החלק הזה אפילו שניה מיותרת, ובצדק. כי המשך הסיפור תכף מגיע ובגדול…

איך מיישמים את זה בפרזנטציה הקרובה?

שאלו את עצמכם: אילו רגעים בסיפור (או אילו נקודות בתוכן) הם המהותיים ביותר?
לדוגמא: הרגע שבו קיבלתם את הבשורה, הרגע שבו גיליתם מה התקלה, הרגע שבו משהו השתנה.
מדובר בד"כ ב 3-7 נקודות. לא יותר. עליהן תעשו זום-אין מפורט. תנו לקהל הכל: זמן, פירוט, רגש.

כל השאר? בזום אאוט. אפשר לתמצת. להזכיר בזריזות, לפעמים במשפט אחד בלי להיכנס פנימה: "ובאגף השירות יש 3 מחלקות נוספות", "ניסינו הרבה דברים שלא עבדו", "ובינתיים, החיים המשיכו". 

הקהל לא יתבאס. להיפך, הוא יבין איפה הפוקוס ויהיה לו קל ללכת איתך, בדיוק כמו שהלך עם סימבה.

רוצה ללמוד לספר סיפור שקהל לא שוכח? תכנית 'חיותבמה' היא המקום לתרגל את זה בפועל עם כלים אמיתיים, קבוצה קטנה, ופידבק שמדייק.