בכל מקום שבו מדברים על דיבור מול קהל אומרים כמה חשוב לבסס ולשמור על קשר עין.

ברור.

קשר עין הוא אלמנט מרכזי בתקשורת וביצירת אמון בין אנשים.

 

אבל מה קורה כשכל נסיון להסתכל על הקהל מעורר מצוקה?

זו, כמובן, תופעה מאד שכיחה.

כי למרות החשיבות שלו, קשר העין הוא אחד הדברים הראשונים שנשברים כשלחוצים מול קהל. העיניים בורחות למצגת, לרצפה, לנקודה כלשהי באוויר, לכל מקום חוץ מהאנשים שמולנו.

 

אבל יש מה לעשות בקשר לזה. בואו נבין את מקור הבעיה ואת דרכי הפתרון.

 

למה קשה לי לשמור על קשר עין מול קהל?

זה עניין שטבוע עמוק באבולוציה שלנו. מבט ישיר יכול להרגיש כמו איום.

זה לא במקרה שהטבע צייד את בעלי החיים הטורפים בעיניים שממוקמות בקידמת הגולגולת, ואילו את בעלי החיים הצמחוניים והנטרפים בעיניים שממוקמות בשני צידיה. כשטורף מתמקד בטרף שלו העיניים הן כמו כוונת, ומנבאות רע לנטרף.

כשתוקעים בך עיניים, בטח אם מדובר בעשרות זוגות עיניים בו זמנית, משהו פרימיטיבי בגוף מזהה את זה כפלישה. התחושה היא: "הם רואים אותי. אני חשוף/ה." ובתוך הדינמיקה הזו קל מאוד להרגיש כמו "הנטרף". הקהל הופך לטורף, גם אם אף אחד מהם לא התכוון לעשות לך דבר.

לפעמים התחושה הזו מגיעה מזכרון של אירועים אמיתיים שקרו לך בילדות: האופן שבו אחרים הביטו בך. מבט ביקורתי או מאיים של הורה, מורה, לעג של ילדים בכיתה. הגוף למד: "כשמסתכלים עלי, כדאי להיזהר."

אז העיניים בורחות. לשקופיות, לרצפה, לאוויר. זו הגנה, לא חולשה.

איך להסתכל על הקהל בלי להסתכל להם בעיניים?

אם הקהל שלך גדול יחסית (15-20 איש ומעלה), יש טריק שממש יכול לעזור: להסתכל להם על המצח, בין הגבות, במקום לתוך העיניים. זה 'עושה את העבודה' מבחינת החוויה של הקהל, ומשאיר אותך קרוב יותר לאזור הנוחות שלך.

להתחיל ממי שקל לך איתם

כשמדברים מול קהל לא מוכרחים לעבור אחד אחד ולהסתכל להם בעיניים. זה ממש לא הרעיון (וזה יכול להוציא מפוקוס די מהר).  אבל כן רצוי לתת לכל האזורים שבהם הקהל יושב הרגשה שראית אותם. למשל: ימין, מרכז, שמאל. החלק הקדמי והחלק האחורי.

מספיק שיושבים בקהל 3-4 אנשים שיחסית קל לך לבסס איתם קשר עין קצר, והנה יש לך בסיס לקהל כולו. הרעיון הוא להעביר את המבט שלך בין אותם אנשים מדי כמה משפטים. בצורה כזו המבט שלך פוגש חלקים שונים של הקהל שמתכנסים לכדי הרגשה כללית שראית אותם.

להפוך את הדינמיקה לגמרי (או: מי מסתכל על מי?)

במקום להישאר פאסיביים מול המבטים, ולהרגיש איך חוסר האונים ממלא את הגוף שלך, אפשר לקחת את המושכות ולעבור למבט אקטיבי.

מה זה אומר? להרשות לעצמך לראות אותם. להיות מי שמביט.

דמיינו גננת שמקבלת ילדים בבוקר בכניסה לגן. היא לא מחכה שיחליטו אם היא טובה. היא רואה כל ילד, רואה מה הוא צריך, דואגת לו. המבט שלה מגיע ממקום בוגר, מקום של דאגה, לא חשש.

ככה אפשר להביט בקהל. לא "מה הם יחשהו עלי" אלא מבט סקרן לגביהם, איך הם ישנו בלילה, מה שלומם עכשיו, האם הם בטוב, "מה הם צריכים ממני עכשיו כדי להבין ולהתחבר".

המעבר הזה, מתפקיד "הנטרף" לתפקיד "הגננת", מחליף את כל הדינמיקה. הוא מחזיר את השליטה אליך ומזכיר לך שיש לך דרגות חופש בתוך הסיטואציה. זו בדיוק המשמעות של בטחון עצמי!

 

הערה חשובה לסיום:
שיפור קשר עין הוא לא משהו שאפשר להפנים מקריאה של מאמר בבלוג. הרעיון הוא לנסות את זה בסיטואציות יומיומיות. לתרגל עם אנשים שקל לך איתם. וכך לאט לאט ייווצר שינוי מורגש ביכולות שלך גם מול קהל

 

* * *

רוצה לעבוד על הנוכחות, הביטחון וקשר העין שלך מול קהל?
בתכנית חיותבמה מתרגלים באופן מעשי מול קבוצה אינטימית, מכניסים את היכולות לגוף ומשדרגים את ההופעה מול אחרים.